על מוסר ודת
אל דף האב: חינוך ואתיקה
אברום רותם ועידית אבני
אין הכוונה שלנו כאן לנקוט עמדה בסוגיה כה מרכזית בהגות האנושית של מוסר ודת המלווה את האנושות מקדמת דנה. אנו מביאים דיון שכזה כאן, כי לדעתנו הוא הולם היטב את מטרת המיזם שלנו "מתקוונים לאתיקה". אנו מוצאים שניתן ללמוד מדיון בה ולהקיש על הסוגיה המרכזית: מיהו אדם מוסרי וללמוד בכך הרבה על עצמנו כאדם מוסרי.
–————————————————————————————–
למוסר שתי נקודות מבט: המוסר למען האדם או האדם למען המוסר?
האחת – מאחר ועקרונות המוסר הם לא אישיים (א-פרסונליים) הרי האדם נעלה לאין ערוך מהם. תפיסה זו מכונה "לגליות" ובמסגרתה מוגדר הצדק כציות למוסכמות ולחוק, לקוד התנהגות וכד'. מערכת המשפט אינה בהכרח עולה בקנה אחד עם צו המוסר. התפיסה השניה – מכיון שהמוסר הוא עקרון (חוק) של אמת עליונה ושלמה, הרי אמת זו נעלה על האדם. תפיסה זו מגדירה את הצדק כציות לצו מוסרי עליון ומוחלט. מסתמך על דברים מתוך: מדרש בסוד ההפכים – זהות מוסרית עברית מאת ר' יהודה ליאון אשכנזי הוצ' ידיעות אחרונות 2009.האם ציווי אלוהי תחליף למוסר? האם הוא עלול להיות לא מוסרי, בהקשרים שונים מנימוקים דתיים?כיצד מקור המוסר שבאדם, שהוא ציווי הקול הפנימי המוסרי להשקפת עולמו, מורה לאדם התנהגות מוסרית, שהיא שמירת סדר החברתי שהוא סבור שראוי, להתיחסות לשונה, לאחֵר, גם אם אינו דוגל באמונתו, ואף אינו מכבד את המאמין ואמונותיו….?
הדת מעמידה בפנינו דילמות מורכבות של מהו מוסר; מיהו אדם מוסרי ראוי; מה קודם בעדיפות האנושית העליונה: יחס האדם ל"מקום" (לציווי האל) או יחס בין האדם לחברו? לאדם המוסרי סוגיה זו היא מרכזית גם אם אינו "דתי", שכן לא פעם הוא יעמוד בפני דילמה עד כמה להיות כן עם עצמו, ולא להתפשר ויהי מה בהתיחסות ובהתנהגות כלפי החברה או האחר.
הוגים ואנשי רוח, דתיים ושאינם כאלה, אינם תמימי דעים. נוכל למצוא בדתות ציווי על, ציווי שמעבר לכל חובה אחרת בשני פנים: לעיתים יחס "למקום" (לאל) שעומד כדרישה מוסרית מעל כל דירשה אחרת, ומצד שני, לכאורה מנגד, ציווי תקף ומוחלט, שקודם כל יחסי אדם לחברו (כשחברו נתפס כ"חברו", אצל אחרים ככל אדם באשר הוא, ואצל אחרים אף ככל יצור חי) הם המהות המוסרית של האדם, גם בהבט הדתי.
אין כאן "נכון" או "לא נכון" , או "צדק" כזה או אחר, אלא תפיסות מהותיות של האדם את אלוהיו, את הדת וחובותיו כלפי החברה כמו גם כלפי השמיים. תפיסות אלה נובעות למעשה מרובד עמוק יותר, בכל שאלת מקום הדת בחיי האדם: מהן, למעשה, מעשים לשם שמיים, והאם וכיצד הם הולמים מעשים כלפי החברה, ואף כלפי האדם עצמו.
מאמרים ותהיות בנושא זה.
- הקורא בכתביו של הרמב"ם נע במושבו במבוכה: תפיסת הבריאה אומרת שכל אדם נושא בקירבו ניצוץ שמיימי, אלוהי, כך שכל בן אנוש הוא "אדם". מצד שני, הרמב"ם שולל את אפיון "האדם" ממי שלא "בוחר לממש" את יכולתו השכלית, שניטעה בו על ידי האל, ולא טורח להתקרב ולעבוד את אלוהי תורת משה. ראו דיון מעמיק בנושא (גם אם אין ספק שהוא שנוי במחלוקת הגותית) מיהו אדם ומהו דינו? מבוכתו של קורא ברמב"ם מאת רון בן-יעקב, האייל הקורא 8 נובממבר 2003.
- בדת היהודית אין מוסר אלא ציות לחוקי האל – העולם נברא לתכלית ומטרה מוגדרת: שהעם היהודי יקיים את מצוות האלוהים אף על חשבון אושרו של האדם. ראו מאמר "המוסר היהודי בהלכה" באוסף מאמרים והתיחסויות ב"דת ומוסר" באתר "דעת אמת"
- הדת היהודית היא מוסר: הנביאים הכריזו שדת ומוסר הם היינו אך. עם זאת יש לשים לב שאדם דתי אינו באופן אוטומטי אדם מוסרי וודאי לא ההפך.המקבל בקדושה פנים לא כהלכה, פנים שאינם מיוסדים על ערכים מוסריים, אפילו אם יש להם קשר לערכים רוחניים ולפרקטיקה דתית, אין לו חלק בעולם הבא. (מתוך: מדרש בסוד ההפכים – זהות מוסרית עברית מאת ר' יהודה ליאון אשכנזי הוצ' ידיעות אחרונות 2009.)