החוק – מפלטו של הלא מוסרי ברשת
אברום רותם ועידית אבני, יולי 2010
- קשה להבין את הסנגורים הנלהבים של חופש הביטוי ברשת, שמצדיקים עוולות לא מוסריות בעליל בשם הכלל (המיוחס לוולטר, צרפת המאה ה- 18) "איני מסכים עם אף מילה שאתה אומר, אך אני מוכן להיהרג על זכותך לומר את הדברים". נוכל להיות בטוחים שוולטר לא התכוון להיהרג כדי להגן על טוקבק נתעב, כמו זה שפורסם באתר חדשות ( HNN, 2010). הוא נכתב שעות אחדות לאחר שנהרג בנו של השופט מישאל חשין בתאונת פגע וברח: " אז אתה, מישאל האב השופט, ניצלת את מעמדך כשופט להשפיל ולבזות תלמידי חכמים שלא פגעו בך מעולם, אז למה יש לך בכלל דעה אנטישמית- בבקשה שילמת כולל מע"מ כחוק ".
- האמרה "הפטריוטיות היא מקלטו של הנבל", שמיוחסת לבריטי סמואל ג'ונסון (המאה ה- 18) הפכה מזמן לקלישאה כש"פטריוטיות" בהקשר הנבל הפכה גם לאלוהים ("אלוהים הוא מפלטו של הנבל"), מתינות, ליברל ועוד. נראה שגם החוק הופך למקלט, גם אם לא, חלילה, לנבל ("בן-בליעל… מושחת ורשע"), אלא מאפשר השלמה עם פעילות לא מוסרית, ללא צורך לנקוט עמדה ("זה החוק"). לא מדובר על הסכמה עם מעשים לא מוסריים, אלא על השלמה, אי רצון או יכולת לנקוט עמדה, רפיון לב ואף פחדנות אזרחית. מדובר על זה שמצפה שאחרים יעשו את העבודה במקומו, ודורש מהחוק בקול גדול את מה שהוא נמנע מלעשות, וכל זאת תחת מעטה צדקנות לנוכח מעשים לא מוסריים בעליל.
- כך היא ההתיחסות למקומם של הטוקבקים, התגובות ברשת חברתית, הבלוגים וכד', שעובדות, אמת, יושרה, הוגנות, מוסר אלמנטרי בין בני אדם, איננו בן בית אצלם, תוך אחיזה בתפיסה שברשת "הכל מותר" ואין חובה לקיים מסגרת אתית, מנהגים, ועקרונות בסיסיים אשר בבסיס קיומה של כל חברה, בכל הקשר. בהיעדר "כתובת" לגוף או מושא לנשיאת אחריות, דוקא ברשת, מסגרות התנהגותיות אלמנטריות של אתיקה ונוהג מוסכם אינן מקוימות בשם חופש הביטוי וזכויות הפרט, שגוברים, לשיטתם, על תועבות כאלה ואחרות המתגלגלות ברשת באין מפריע, בה איש הישר בעיניו יעשה.