על מתן תורה, קבלת תורה וקינון התורה
התורה, כפי שניתנה בהר סיני, בתאריך, שעל פי המסורת נחגג לימים כחג השבועות, מצוינת במקרא כ- "עשרת הדברות" (ויקרא כ' 1-14; דברים ה' 6-18) שנכתבו על שני לוחות אבן, ואת השאר, מן הסתם, קיבל משה רבנו עליו השלום בעל פה, שהעביר הלאה בפרוט הנכלל בחומשי התורה. עשרת הדברות נחשבים מאז ומעולם על ידי חלק גדול של החברה האנושית, כבסיס המוסרי. לכאורה ניתן לראות בדיברים השונים כציווי ושלילה – מה לא לעשות, ולא כ"מתן"- כ"מתנה" כזכות ולא כחובה ועונש, פרט לדיבר הראשון ("אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ", שהוא הכרזה- הבסיס עליו מושתת הכל): ב. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה ג. לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא ד. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ… וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי … לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה ה. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ ו. לֹא תִרְצַח ז. לֹא תִנְאָף ח. לֹא תִגְנֹב ט. לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר י. לֹא תַחְמֹד השאלה המיידית העולה מציווים ושלילה "מה לא", היא, היכן אם כן האתיקה? אפשר לאסור, ואף לאיים ולציין מה יקרה אם לא תתנהגו כך ("כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים") או אף שידול לרווח ממשי ("וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי" / " לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה") אך אתיקה איננה איסור איום ושידול. אפשר לאסור לגנוב, אך אי אפשר לאסור לרצות לגנוב. אפשר לצוות לכבד, כמו גם לצוות לאהוב, אך אי אפשר לגרום לרצות לכבד או לאהוב. הנחלת האתיקה היא קודם כל "מתן תורה" – ההנחיות שניתנות לנו על מנת לעשות טוב וראוי, צרור עצות שהוענקו כמתנה לחברה טובה וראויה. שלב נוסף הוא "קבלת תורה" – ההסכמה והקבלה של המתנה כזכות יקרה לעשות את הראוי והטוב. ומעל הכל "קינון התורה" – הטוב המקנן כדרך קבע ומוטמע בשגרה בלב: המקבל יודע בקוגניציה וחש ברגש את הטוב, ואינו זקוק לאיסור ושלילה, לתזכורת או למאבק פנימי על מקום תחושה זו, כי היא מובנית, ותחושת הצדק, היושר, היושרה וההוגנות, מקננת אצלו כחלק בלתי נפרד מיישותו. מתקוונים לאתיקה- שתזכו לקינון תורה…אתיקה אישית בתורה – "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"
אתיקה אישית בתורה: בספר שמות ב' (11-12) כתוב: וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחול".
הפרשנות ל- "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" מרתקת. יש 4 פרושים לפחות (ותסלחו לי שלא אביא דברים בשם אומרם אלא מהזיכרון בלבד)
1. הפשט – משה בדק שאין בסביבה מצלמות הבטחה, לא ויקיליקס, ולא עדים למעשה, ראה שהשטח פנוי – והרג את הנוגש וטמן אותו בחול.
2. פשט שני – בדק מבין הצופים / נוכחים בסביבה, שאין בהם מהמצרים ואין בהם מאנשי שלומו של משה שילכו וילשינו עליו, סתם מרוע, קנאה או אף לשם קבלת רווח אישי…
3. דרש – משמע- סקר את המצרי הנוגש בעיני רנטגן: ויפן כה וכה – בדק את אישיות הנוגש בטרם יקטול את חייו. בדק האם יש בו ניצוץ אנושיות שברבות הימים תהפוך אותו לאדם (ואף ייתגייר ויהפוך לאדם טוב…). מאחר ולא מצא בו שמץ סיכוי לאנושיות, הרגו וטמן אותו בחול.
4. סוד – ויפן כה וכה – משמע בחן את עצמו, את "תוכו של משה", את אישיותו שלו, האם יש בו ניצוץ אנושי שימנע ממנו לבצע מעשה כה נורא – ליטול חייו של אדם. ראה שאין בו, בתוך עצמו, ניצוץ אנושי שכזה שימנע ממנו לעשות זאת, וכך יכל להרוג את המצרי ויטמון אותו בחול….
מהמקרא:
תהילים, טו
א מִזְמוֹר, לְדָוִד: יְהוָה, מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ; מִי-יִשְׁכֹּן, בְּהַר קָדְשֶׁךָ. ב הוֹלֵךְ תָּמִים, וּפֹעֵל צֶדֶק; וְדֹבֵר אֱמֶת, בִּלְבָבוֹ. ג לֹא-רָגַל, עַל-לְשֹׁנוֹ–לֹא-עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה; וְחֶרְפָּה, לֹא-נָשָׂא עַל-קְרֹבוֹ. ד נִבְזֶה, בְּעֵינָיו נִמְאָס– וְאֶת-יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּד; נִשְׁבַּע לְהָרַע, וְלֹא יָמִר. ה כַּסְפּוֹ, לֹא-נָתַן בְּנֶשֶׁךְ– וְשֹׁחַד עַל-נָקִי, לֹא לָקָח: עֹשֵׂה-אֵלֶּה– לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.
מיכה, ו, 8
הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ.
ויקרא יט, יח
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.
מהיהדות:
אל תעשה לחברך את ששנוא עליך. רבי עקיבא
.
"רבי משה לייב היה אומר: כיצד לאהוב את הבריות למדתי מאיכר אחד (…) בבית מרזח. זמן רב שתק ככל חבריו, אבל שנתעורר ליבו בשל היין, אמר לשכנו: 'אמור נא, אוהב אתה אותי או אין אוהב אתה אותי?' הלה השיב: 'אני אוהב אותך מאד'. ושוב אמר (האכר): 'אתה אומר אני אוהב אותך, ואי אתה יודע מה אני חסר. אילו אהבת אותי באמת, היית יודע'. אותה שעה למדתי: אהבת הבריות פירושה לחוש בצרכיהם ולישא עמם בצרתם" בובר, מ. (תשי"ח). אור גנוז. הוצאת שוקן.
